הכלל בדבר "עניין תלוי ועומד" עניינו בהפעלת סמכותו הטבועה של בית המשפט לעכב הליכים בעניין המובא בפניו, מקום בו עניין זה, על פי מהותו, תלוי ועומד כבר לדיון בפני בית משפט אחר. בשורה ארוכה של פסקי דין קבע בית המשפט, כי יש למנוע כפל התדיינות כאמור ועיכב את ההליכים שבפניו עד להכרעה בהליך האחר אשר כבר החל קודם לכן.

 

הרעיון העומד מאחורי הכלל הוא כפול – מניעת הכבדה מיותרת על היריב ומניעת הטרדה מיותרת של בית המשפט.

 

מטרתו של הכלל גם למנוע מצב בו אחת ההתדיינויות תתברר, בדיעבד, כהתדיינות אקדמית, חסרת תועלת מעשית, בשל מתן הכרעה באחת ההתדיינויות.

 

היבט נוסף של הכלל בדבר "עניין תלוי ועומד" בא לידי ביטוי בחובתם של בעלי הדין להקפיד על מיצוי זכויותיהם בדרך יעילה ולהימנע מתמרונים היוצרים עומס יתר דיוני אותו ניתן למנוע.

 

אמת המידה שננקטה ע"י בתי המשפט לצורך יישומו של כלל זה הינה אמת מידה מהותית, עניינית וגמישה, הבוחנת את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה לאור תכלית הכלל ושיקולי המדיניות שביסודו.

 

אמת המידה המהותית הכתיבה את התייחסות בתי המשפט לסיטואציות שונות הקשורות בישומו של הכלל בדבר "עניין תלוי עומד". כך למשל, קבע בית המשפט העליון בשורה של פסקי דין, כי אין הכרח בקיומה של חפיפה מוחלטת בין כל העניינים העשויים להידון בשתי התובענות, והמבחן הוא האם במסגרת שתי התביעות עומדת לדיון סוגיה מהותית משותפת, עובדתית או משפטית.

 

הכלל חל הן ביחס להליכים התלויים ועומדים שניהם בפני בתי משפט בישראל, והן כאשר מתבקש בית המשפט בישראל לעכב את ההליך שבפניו בשל הליך המתנהל בערכאה זרה. בית המשפט בוחן בהקשר זה, בין היתר, האם קיום ההליך בישראל מהווה הטרדה, הצקה או אופן אחר של שימוש לרעה בהליכי משפט כלפי הנתבע.

 

מן המקובץ לעיל עולה, כי השיקול העיקרי המדריך את בית המשפט בבואו לשקול האם להפסיק או לעכב הליכים מכוח הכלל בדבר "הליך תלוי ועומד" הינו האם במסגרת שני ההליכים הנדונים, שלכל אחד מהם עשוי להיות לבוש משפטי שונה, ושכל אחד מהם עשוי לעסוק גם בעניינים נוספים, נדרשות שתי הערכאות השונות לדון בין היתר בסוגיה מרכזית ומהותית המשותפת לשני ההליכים. אם כך הדבר, וכאשר נסיבות העניין מלמדות כי יש בהגשת התובענה השניה משום הטרדה או שימוש לרעה אחר בהליכי משפט, יעכב בית המשפט את ההליך שנפתח מאוחר יותר עד לסיומו של ההליך שנפתח קודם לכן.