ההלכה הפסוקה קובעת, כי על מנת להוכיח שינוי בהתנהגות של חוזה שנערך בכתב, יש להוכיח גמירת דעת של הצדדים לשנות מתנאי החוזה. יפים לעניין זה דברי הנשיא שמגר בפסה"ד המנחה בסוגיה זו, ע"א 4956/90, פזגז נ' גזית ואח', (פ"ד מו (4) 35, בעמ' 41):
"כאשר מדובר בשינוי חוזה כתוב על דרך של התנהגות הצדדים המאוחרת לכריתתו, מן הדין שהתנהגות הצדדים לחוזה תשקף את גמירת הדעת לסטות מהוראות החוזה. עיקרון זה נובע מהוראות סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים, לפיהם נדרשת, כתנאי לשכלולם של הצעה וקיבול, מסקנה בדבר גמירת-דעת. משמעות דרישה זו תוארה על ידי פרופ' שלו, בספרה הנ"ל, בעמ' 91, כ"רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות." עקביותם הפנימית של דיני החוזים מחייבת, כי המסקנה שהוראה חוזית שונתה או בוטלה תושתת על בסיס מוצק וברור, לא פחות מזה הנדרש לשם הסקת עצם קיום היחס החוזי בין הצדדים. גם הצורך במערכת יחסים יציבה וניתנת לחיזוי מראש על-ידי הצדדים מחייב, כי לא בנקל יוסק מהתנהגותם של הצדדים הרצון בשינוי של החוזה ביניהם, ודברים אלו נכונים, מקל וחומר, כשמדובר בחוזה שלא נקצב לו זמן, ואשר מעצם טיבו הוא חוזה לתקופה ארוכה, כבענייננו. תרגומה המעשי של הדרישה, כי כוונת הצדדים לסטות מהחוזה תבוטא בבירור [...] יהיה - בחוזים מסוג זה - קיומו של דפוס התנהגות מתמשך, לו שותפים שני הצדדים. רק דפוס כזה, במובחן מהתנהגויות אקראיות אשר אין בינן חוט מקשר, יכול לבסס את המסקנה, כי הצדדים התכוונו שלא לקיים את החוזה כפי שהוסכם מלכתחילה ביניהם, אם כי עצם קיומו של דפוס כזה איננו מעיד על התוכן הקונקרטי של הסטיה מן החוזה המקורי, אותו יש לקרוא לתוך החוזה בין הצדדים."

בספרם של דניאל פרידמן ונילי כהן "חוזים" כרך ג' בעמ' 27-28 נאמר בעניין שינוי הסכם על דרך התנהגות:
"כשם שחוזה יכול להיכרת בהתנהגות כך ניתן גם לשנותו בדרך זו. פעמים אין קושי להסיק שהוסכם על שינוי. כך הדבר למשל, כאשר נרשם בחוזה שעם חתימתו ישלם הקונה סכום מסוים והמוכר מסכים לקבל שיק דחוי. המסקנה המתבקשת היא שהוסכם על דחיית מועד התשלום לתאריך שנרשם בשיק. פעמים אף הסיק בית המשפט מהתנהגות הצדדים שהם הסכימו לבטל את החוזה שביניהם. עם זאת לעיתים קיים קושי ניכר בהסקת מסקנה בדבר שינוי החוזה על יסוד התנהגות הצדדים... מכאן שהעובדה כשלעצמה שצד אחד איננו עומד על קיום תנאי החוזה, איננה מלמדת על ויתור, או על הסכמה לשינוי. כך למשל נניח שפלוני היה חייב לשלם לאלמוני סכום כסף על יסוד חוזה שביניהם. פלוני לא שילם במועד אך אלמוני לא עשה דבר. בהתנהגות זו אין לא ויתור ולא הסכמה לשינוי תנאי החוזה ולא ניתן להסיק שאלמוני הסכים לדחיית מועד הפרעון (קל וחומר שלא ניתן להסיק שויתר על התשלום). כרגיל, אי הגשת תביעה, אפילו במשך תקופה ארוכה, איננה מלמדת על ויתור - (הערה 105) - אולם אם הצטרפו לכך נסיבות נוספות ניתן לפעמים להסיק מההתנהגות את דבר קיומו של ויתור".

יצוין כי נטל השכנוע להוכחתה של טענה בדבר ויתור שנעשה לאחר כריתת החוזה מוטל על כתפי הטוען, וזאת מכוח העיקרון לפיו בעל דין המעלה טענה מהותית לעמדתו במשפט, הוא הנושא בנטל השכנוע להוכחתה (ר' רע"א 1436/90 גיורא ארד, חברה לניהול השקעות ושרותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מו (5) 101, 105).